זיהוי וניבוי של שברי מאמץ בעצם השוקה

כיצד נולד הרעיון?
אני (אביאל) הכרתי חבר ממכינה קדם צבאית שהיה לוחם בפלח"ן גולני. אותו חבר היה לוחם מעולה, ואדם מאוד בריא וחזק. במהלך "טירונות יחידה", הוא התחיל להרגיש כאבים עזים ברגל, אך בכל זאת ניסה להמשיך עם חבריו ליחידה, עד שאובחן עם שבר מאמץ. אותו לוחם היה צריך לשים גבס על הרגל, ללכת עם קביים ובמשך חודשיים היה מנוע מאימונים. לפגיעה הקשה בכושר הלוחם נלווה תחושת החמצה כבדה.

מדוע בחרתם בפרויקט הזה?
לאור הסיפור לעיל, החלטתי לשוחח עם אותו החבר ולנסות לברר האם הבעיה היא בזיהוי השבר, או בטיפול בו. התברר לי שהבעיה היא בזיהוי והתחלתי לבדוק איך אפשר לזהות שברי מאמץ, ולתדהמתי גיליתי שהדרכים היחידות שמשתמשים בהן כרגע לזיהוי שברי מאמץ הן דרכי דימות כמו CT ו MRI, שלא יכולים לספר מידע בזמן אמת מפני שבשטח ללוחם אין מכשירי CT או MRI, וכמובן בדיקות אלה יקרות ולקחת יחידה שלמה (שלא נדבר על פלוגה שלמה) להיבדק בכל פעם זה לא ריאלי. מכאן החלטתי לבדוק כיצד ניתן להתריע מפני שבר מאמץ, ולמנוע את הפציעה ואת המנוחה הרבה.

איזה מענה הוא נותן ולאיזה אוכלוסייה?
כרגע, אין מכשיר שיכול להתריע על שבר מאמץ, והטיפול בפציעה מתרחש אחרי שהיא נגמרת, ולרוב יש צורך במנוחה של שבועות עד חודשים. הרעיון שלנו ייתן מענה לחיילים קרביים, אתלטים ועוד קבוצות סיכון שמאמצים את עצמות הרגליים שלהם, ונוכל להפחית את ימי המנוחה שלהם ע"י כך שנתריע על התפתחות שבר לפני שהשבר נהיה משמעותי.

סרטון 1 >>

סרטון 2 >>