פודקאסט מדברים הנדסה- פרק 34

תמלול

נחמד לדעת שיש דברים שאתה עושה במסגרת המכללה, פרויקט גמר, ובסוף הוא תופס תאוצה ומשתמשים בו לביטחון המדינה, כאילו ברמה הזאת. היום אנחנו נדבר על איך זה שהחומר התיאורטי מהכיתה הופך למציאות, ואיך פרויקט הגמר פותח דלתות שלא חלמנו עליהן. אני אסף עזורי, למדתי הנדסת העשייה וניהול, סיימתי לפני חודשיים בערך.

והיום אני עובד בחברת גיימינג. אני חן קאשי, גם למדתי הנדסת העשייה וניהול, והיום אני עובדת בתעשייה אווירית. אני דוד אזימוב, אני היום עובד כמפתח רובוטים, וסיימתי פה הנדסה המכנית.

אני פאבל סטריגון, למדתי גם הנדסה המכנית ועובד בתור מהנדס מכונות, מתכנן מכונות. טוב, אז נספר רגע על הפרויקטים שלנו. הפרויקט שלנו, שלי ושלכן, עסק בעצם בשיפור של תהליך התאמה בין אימא לתינוק במחלקת הילדות בבית חולים מאיר, בכפר סבא.

בעצם הפכנו את התהליך מתהליך ידני, שבעצם החיות מתאימות בין תינוק לבין יולדת. הפכנו את זה לתהליך שהוא טכנולוגי, בעזרת טכנולוגיה של RFID. מה אתם עשיתם?

אצלנו היה פרויקט מר ביטחוני מסובב, אגב, במשרד הביטחון. זה איזשהו רובוט מסם לביצוע משימה ספציפית ולהתגבר על מכשולים בדרך. מדהים.

אז כן, איך בחרתם את הנושא לפרויקט ומה היה השיקול המרכזי שלכם? בחרנו משהו שמצאנו ששנינו מתעניינים בו, רצינו לעשות את הפרויקט ביחד, ומשהו שיהיה קצת משמעותי, שנרגיש שאנחנו תורמים באיזושהי דרך. מה היה החזון המקורי שלכם לפרויקט?

האם שיניתם אותו במהלך הדרך? האמת שדי שנינו אותו בהתחלה. אנחנו תכננו לעשות בכלל פרויקט של כמה רעיונות שאנחנו הגשנו.

חשבנו גם על כל מיני רובוטים וכל מיני דברים כאלו, הגשנו רעיונות ולא אישרו לנו את זה. די התאכזבנו, אבל אז הציעו לנו לעשות את הפרויקט הביטחוני. ולא ידענו, עד שלא התחלנו אותו ממש, לא ידענו מה בדיוק נעשה, ידענו שזה יהיה ביטחוני, יהיה לזה כנראה איזושהי משמעות.

והצעה טוב מזה, אז ממש זה התהפך, אבל אנחנו מרוצים בסופו של דבר. לקחתם כאילו הצעה של מנחה? זה היו הצעות של משרד הביטחון, כן, הוא הציג לנו כל מיני רעיונות, אבל זה היה רק כותרות, לא יכולנו לדעת מה בדיוק, על מה הפרויקט.

ניסינו להבין איכשהו מהשם שלו, מהכותרת, ובסוף הלכנו על זה, וראינו שזה משהו שאנחנו אוהבים. איך נראית פגישה הטיפוסית שלכם על מנחה? נראתה.

היינו נפגשים, האמת הם די השקיעו בנו, הם היו נפגשים איתנו לפחות פעם בשבוע, היו לנו שני מנחים, והתחלה היינו עושים את הפגישות בזום, אבל ככל שהתקדם הפרויקט והתחלנו כבר לבנות את הדגם, אז היינו נפגשים גם במכללה, כי היינו נמצאים פה יותר הרבה ועוד שעות יותר מאוחרות. במהלך הפגישה היינו מדברים, היינו מציגים מה עשינו עד כה במהלך השבוע, ואם היו לנו שאלות או דברים שנתקענו בהם, אז היינו מתייעצים עם המנחים שלנו, והם עזרו לנו ממש, היו כמה דברים שלא ידענו לפתור וקיבלנו מהם הכוונה. לקראת סוף הפגישה היינו כזה מסכמים מה אנחנו נעשה לשבוע הבא, או איך נמשיך את הפעילות, וככה כל שבוע היינו מתקדמים.

בעיקר הפגישות עזרו לנו כזה לתת טיפ, להתייעץ על דברים. איך הייתה הדינמיקה שלכם כזוג? בעיקרון הדינמיקה שלנו כזוג היא טובה, כי אנחנו שנינו ביחד כאילו, באנו לפרויקט אחרי שאנחנו עובדים ביחד במועדון הרובוטיקה במכללה פה, אז יצאה מצב כזה שאנחנו מאוד אוהבים רובוטים, ועושים את זה ביחד, ואנחנו גם מחפרים אחד על החולשות של השני, שהוא חזק נניח בתכן מכני, אני יותר בבקרה וקוד, אז איכשהו ביחד עשינו ממש יפה.

נו, ואיך הייתה הדינמיקה ביניכם? אני וכן חברים הכי טובים מאז תחילת הלימודים, לא ידענו פרויקטים אחרים שלא עשינו ביחד, זה באמת מההתחלה, כן היה נורא קשה לפעמים להסתנחיין מבחינת זמנים, ולכל אחד מאיתנו יש חיים, זוגיות, עבודה, תואר על הראש, אבל גם, כאילו, בהקשיים האלה עשינו איזושהי שיחה כזאת, בהתחלה שיחה מאוד טובה, שאמרנו שלא משנה מה אנחנו, כאילו זה, אנחנו מעל זה, ואנחנו רוצים, ברור שנינו פרופקציוניסטים, אנחנו רוצים שהפרויקט ייצא הכי טוב שיש, אבל החברות שלנו היא מעל הכל, ושנינו נביא את כל מה שאנחנו יכולים בשביל להוציא את התוצאה הכי טוב. באמת, אנחנו גם עשינו את רוב המטלות אחרי זה, בקורסים אחרים גם כן ביחד, וכך יצא, אבל איך התמודדתם עם לוחות הזמנים והאומץ?

איך שילבתם את זה עם שאר המחויבויות במכלל? היה קשוח, שנינו גם עשינו מלא מילויים בערך כל הסמסטר, והסמסטר שלפניו, וגם הכל היה הפוך, כאילו שאני הייתי במילויים, הוא היה במכללה, וכשהוא היה במכללה, אני הייתי במילויים. אז כן, הקשר ממש, אבל כאילו, השתדלנו ממש כמה שיותר להתאים את עצמנו ללוחות זמנים, להגיש את הדברים בזמן, כן, המנחה שלנו עזר לנו כמה שאפשר.

זה היה קשוח, אבל כזה, אם סלחנים את הזמן טוב, זה עובד בסוף. ומה למדת על עצמך מהפרויקט? קודם כל למדתי שאין דבר כזה בלתי אפשרי, כי הרבה פעמים במהלך הדרך, כאילו, היינו ככה מותשים, ורצינו להתייאש, אבל פירקנו הכל למשימות קטנות, ועברנו אחת אחת, ובסוף יצא פרויקט מוצלח יחסית.

למדתי שאני אוהב לעבוד עם אנשים, לעשות הרבה משימות במקביל, לקבל חוות דעת ולשנות את מה שעשינו. אנחנו לא פחדנו משינוי, לפחות אני מרגיש את זה ככה, שגם אם היו דברים שפתאום הלכו פחות טוב, או שקיבלנו עליהם איזשהו פידבגו מהמנחה או מבית חולי מאיר, אז עבדנו מאוד קשה בשביל לתקן את זה. איך הפרויקט עזר לכם להמשיך את הדרך?

בעיקרון הפרויקט שלנו, כמו שאמרנו, היה עבור משרד הביטחון, הם מאוד אהבו את הפרויקט הזה והחליטו להמשיך איתו מהמדגים שבנינו, למוצר מבצעי סדרתי. אז החברה שהם הביאו את הפרויקט הזה להמשיך את הפיתוח אליו, כמובן שלחו אותנו להגיע לשם, להציג להם אותו, להראות להם אותו, אז יחד מהפרויקט אני הדברגתי לחברה הזאת, בזכות הפרויקט הזה אני נמצא בחברה כרגע היום, אני מפתח רובוטיקה, ואני עדיין ממשיך גם עם הפרויקט הזה ועם ההמשך שלו עד היום. וואו, טורף.

אז בעצם הפרויקט מלווה אותך לכל ההמשך. נכון. גורל.

ככה יצא. חוץ ממנו יש עוד פרויקטים אחרים בעבודה, אבל הוא עדיין איתי. כן, איזה טיפ היית נותנת לעצמך בתחילת הדרך, או איזה טיפ חבל שלא ידעת בהתחלה, לפני?

נראה לי מה שאנחנו עשינו, שלמצוא משהו שמעניין אותנו, פרויקט שמושך אותנו, ואז זה גרם לנו כזה ליהנות מהדרך גם. מה הטיפ שלך? מה היית נותן?

נראה לי לא לפחד לשאול, ותמיד להתייעץ, ותמיד לזרוק חכות לכל מיני גורמים, ולקחת מכל אחד את המיטב, ובסוף לעשות האינטגרציה שלנו, של איך אנחנו לוקחים את החבות דעת האלה ואת הטיפים האלה, ולחקור מלא מלא לבד, להתייעץ עם בינה מלאכותית, או עם גוגל, או מחקרים שאנחנו מסתמכים עליהם במהלך הפרויקט. זה נראה לי, לא להתייעש, לכל דבר התשובה. אני מסכים איתך גם.

בעיקרון, אני הייתי אומר, גם ההצעות שתמיד צריך להקשיב אליהן, וגם אם זה מנחה וכולם, תמיד כך ברוון מוגבל, ותעשה מה שאתה יודע. הרבה דברים אנחנו עשינו לבד, והמנחים אמרו כל הכבוד, תמשיכו בדיוק כך. ובסוף אנחנו נבחנים, לא המנחים.

אז לא משנה מה הם יגידו, אנחנו נקבל את הציון. באמת גם התחברתי לטיפ, שצריך לבחור משהו שאוהבים לעשות. זה משפר את החוויה ככה הרבה יותר קל.

ועוד טיפ שהייתי מוסיף, זה נגיד, אולי היינו צריכים לבוא יותר עם ראש פתוח בהתחלה, כי החליפו לנו את הפרויקט, וקצת התבאסנו. אבל בסוף יצא, אנחנו רואים שיצא מזה בסדר. וצריכים להיות פתוחים לכל מיני הזדמנויות.

אתם יכולים לספר על איזה רגע שגרם לכם ממש להתרגש מהתחום שלכם? אני חושב, מה שהיה ככה, הוא קצת מרגש בפרויקט הזה, זה שעשו, שהוא בעצם תורם. יש לו תרומה, זה פרויקט מעשי, שהוא יצא לפועל, והוא תורם לביטחון המדינה, ובמיוחד בתקופה הזאת.

אז לא ידענו שככה באמת הוא יצא לפועל, והצטרכו אותו. אבל עכשיו בדיעבד, זה ממש, מרגישים הרבה גאווה מהפרויקט הזה. כן, בדיוק מה שפאבל אמר, שהצלחנו להפוך את הפרויקט הזה, מרעיון וקונספט למוצר אמיתי שנמצא בשימוש, ואני מאוד התרגשתי ממתי שהוא באמת נכנס לפעילות.

ויש לו היום שימוש נרחב, כאילו בגבולות הסיווג. משתמשים בו, יש לו הישגים, כאילו. יש כמה שכרגע מפוזרים, וממשיכים ומכינים עוד.

גם שברים אותו על הדרך כל הזמן. זה עבודה מתמדת. מה הדבר החדש שגילית על עצמך דרך הלימודים מהפרויקט?

אני חושב שאין דבר כזה שאין זמן. כאילו תמיד אנשים אומרים, אין לי זמן לזה, ואין לי זמן לזה, ואני עמוס, ואני פה, ואני שם. שנינו, אני אדבר על עצמי, אבל אני מניח שכולנו יש לנו חיים, עבודה, לימודים, מילויים, שאנחנו נמצאים בהם.

זו גאות שכל אחד צריך לטפח וגם לחשוב על ההמשך של הדרך שלו. אני גם בדקתי תרגילים כאן בהפקה לסטודנטים בשנה א', אז כאילו שילבתי את כל זה ולקלקל את עצמך. ואם אתה עובד עם לוח זמני מאוד מדויק, זה רק ברור אם תווח כזה של, אוקיי, היום בא לי חצי יום לישון, שזה אפשרי.

אז אין סיבה שלא נצליח, ואין סיבה שאף אחד לא יצליח. בסוף זה כן לימודים מאוד מאוד קשים וטובניים, אבל ברגע שאתה מתכנן את עצמך כמו שצריך, אתה תצליח. תגידי, מה הרגע שבו הרגשת ואמרת, וואו, זה באמת התחום שלי?

נראה לי שהבנו שאנחנו יכולים לעשות פרויקט שהוא משנה משהו, שהוא משמעותי, שאנחנו נכנסים לתחום שהוא חשוב, שבעצם עשינו משהו שהוא משנה לבית חולים, ושיכול לעזור להם באמת. זה הרגע כיפי. טוב, אז קודם כל היה ממש כיף לשמוע אתכם ולדבר איתכם, וגם ממש מעניין ונחמד לדעת שיש דברים שאתה עושה במסגרת המכללה, ובסוף הוא תופס תאוצה ומשתמשים בו לביטחון המדינה כאילו ברמה הזאת.

ושתצליחו ושנשמע לכם. תודה.

גם לנו היה כיף.